ברכות יעקב

משמעות הביטוי "שכם אחד" בימינו היא: יחד, בפעולה משותפת. נראה שפירוש ברוח זו אינו מצוי בפרק אלא בספר צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (ג, ט).

מבוסס על רוני מגידוב, "ממעמקים קראתיך: מיטיבי לכת לבראשית פרק מח", אתר מיזם 929

דברי יוסף הם בבחינת תיקון לדברי אביו. יעקב גילה חוסר רגישות משווע למצוקת אישתו האהובה, ואילו בנם יוצא מגדרו כדי לנחם את אחיו החוטאים. דברי יוסף הם ביטוי מופלא של התנגדות לכל צורה של נקם:
גם אם נעשה עימך עוול, עבור על מידתך, סלח ורחם. ומי יודע, אולי החטא שחטאו כלפיך משרת, בסופו של דבר, איזו תוכנית הנסתרת ממך עכשיו, בבחינת – "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (נ, כ).

על פי פרופ' יאיר זקוביץ
מבוסס על יאיר זקוביץ, "שליט על הרגש", אתר מיזם 929

את התמונה המשפחתית משלימה אסנת, רעייתו של יוסף ואימם של אפרים ומנשה. תיאורה של אסנת באירוע, אף שאינה מוזכרת בטקסט המקראי, נובע ככל הנראה מהיכרותו של רמברנדט הן עם מדרשים יהודיים והן עם טקסטים נוצריים המעניקים לאסנת מקום מרכזי בסיפור יוסף.

עוצמתו של הציור נובעת בראש ובראשונה מיכולתו של רמברנדט לתאר מצבים נפשיים: מבטו הרך של יוסף כלפי אביו, עיניה מלאות ההבעה של אסנת, עיניו העצומות ופניו מלאות הכוונה של אפרים, ומבטו של מנשה – היחיד שמתבונן אל מחוץ לסיטואציה, אולי רמז לכך שהוא אינו חלק מהאידיליה המשפחתית.

עם זה, דומה שיש בתורה רמזים למסורת אחרת באשר למקום קבורתו של יעקב. על פי המסורת האחרת, נקבר יעקב בעיר שכם. והדבר יכול להתאים לטענתו של יוסף: "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר […] בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי" (נ, ה).
כיצד נסביר את קיומן של שתי מסורות על מקום קבורתו של יעקב?
דומה שהסבר אפשרי עולה מן ההכרה ששתי הערים "המתחרות" על הזכות להיות מקום מנוחתו האחרון של יעקב הן חברון שבממלכת יהודה ושכם שבממלכת ישראל.
אפשר להניח שבני שבט אפרים – שמקורם ביוסף – סיפרו על קבורתו של האב בנחלתם, בעיר המרכזית שלהם, שכם.
לעומתם, בני שבט יהודה סיפרו על קבורת האבות כולם במערת המכפלה שבחברון, מן הערים המרכזיות שבנחלתם. מסורת יהודה גברה, ולזו של אפרים נותר בתורה רמז קל בלבד.

ערוך על פי: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה – דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001

לפי ההסבר, מכיוון שלא היה זה מעשי להביא את רחל לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בחברון, קבר אותה יעקב במקום פטירתה – בדרך אפרתה, היא הדרך לבית לחם. ואכן עד היום מקום קבורת רחל המשוער אינו בתוך העיר בית לחם אלא מחוץ לה.

מבוסס על: משה ויינפלד (עורך) עולם התנ"ך – בראשית, 2002, עמ' 245, הוצאת דברי הימים. © הזכויות בעולם התנ"ך שמורות ליהודה עתי.

לפי דבריהם, היו כמה סוגי חניטה. עיקר החניטה הייתה ייבוש הגופה ועטיפתה בחומרי שימור ובבשמים. הפעולה לוותה לעיתים קרובות בהוצאת המוח והאיברים הפנימיים (על ידי חיתוך וריקון או באמצעות חומרים כימיים שונים). האברים שהוסרו אוחסנו בכדים מיוחדים בתוך תמיסה.

החניטה קשורה להשקפת המצרים על הקשר שבין עולם החיים לעולם המתים, ועל המוות כהמשך החיים בפאזה אחרת. אלים שונים מלווים בציורי הקיר את התהליך כולו ומשגיחים עליו, וכל הפעולה היא פעולה דתית מובהקת. כמו בכל דבר במצרים, גם בזה היה הבדל מעמדי ברור, ואיכות החניטה הייתה תלויה בתשלום שמשפחת המת יכלה להרשות לעצמה. גם חיות מקודשות נחנטו באלפיהן והונחו ליד המקדשים באתרים מיוחדים.

חניטתו של יעקב, ואחריו – של יוסף, מהווים איפוא השתלבות שלמה בתרבות המצרית. יעקב אומנם נקבר כמנהג ארץ כנען לאחר חניטתו המצרית, אבל קודם לכן זכה להלוויה מצרית ממלכתית. יוסף גם הוא נחנט, ואצלו זכה התהליך גם לסיום מצרי מלא, כשהושם בארון. וזו הפעם היחידה שארון מופיע במקרא כאביזר קבורה.

חגי משגב

מבוסס על חגי משגב, "תשלמו טוב, תקבלו חניטה טובה", אתר מיזם 929